מחכה במדריד

אני כרגע מחכה בשדה במדריד לטיסת ההמשך לארץ :(. אני אנצל את השעות המתות לספר קצת היילייטים מהימים שלא הספקתי לכתוב עליהם.

פעם אחרונה סיפרתי לכם על הסיבוב בקוני איילנד וברייטון ביץ' ביום ראשון. ובכן, יום שני גם היה יום חופש, memorial day, אבל בכל זאת יצאתי לי לטייל לבדי ברובו. אחרי בוקר איטי בבית עם אורנה, ארז ושיר הלכתי לסיור של freetoursbyfoot (חינם בהגדרה ונותנות טיפ למדריכ.ה בסוף) בשכונת גריניץ' וילג'. היתה מדריכה מגניבה בשכונה מגניבה.

שמעתי קצת היסטוריה על הקמתה של מנהטן, כיצד ההולנדים הגיעו לכאן ואח'כ הבריטים, בהתחלה היתה חקלאות וכיצד התפתח האזור. גריניץ' וילג' היא השכונה היחידה שלא מאורגנת ברחובות מסודרים למשעי ומאונכים ובשמות ממוספרים, כיוון שכאשר החליטו ליישר את הרחובות תושבי השכונה לא הסכימו לנהלים החדשים. עברנו גם ליד כל מיני מקומות מגניבים, ברים בהם התגלו כל מיני זמריםות/קומיקאיםות ועוד, בתים של עשירים, שקנו, מכרו וכ'ו. ראינו גם את הבניין שצולם מבחוץ כאילו זה הבניין של הסדרה 'חברים', כל שאר הצילומים היו באולפן.

עברנו גם ליד The Stonwall Inn, הבר שהוביל להתארגנותה של תנועת השחרור והמאבק לזכויות לה"טב, לאחר מהומות שהתרחשו ב-69 עקב פשיטה על הבר. באותה תקופה היו פשיטות על ברים של להט"בים וברים בכלל. הבר נוהל אז בידי מאפיה, שאנשיה גם נהגו לסחוט את המבקרים (כיוון שרבים מהם היו בארון ולא רצו שהדבר יתגלה לבני משפחתם) ולגנוב מהם.

היה סיור כיף מאוד, בו גם התיידדתי עם תיירת רומניה צעירה, רופאה, שגרה בשנים האחרונות בכלל בגרמניה. לאחר מכן המשכנו שתינו לשוטט יחדיו בדרום מנהטן, וקשקשנו על החוויות של לטייל לבד. על הרגעים הפחות טובים וגם על הרגעים המגניבים, בהם יוצא לך להכיר טוב יותר את עצמך ומה את אוהבת לעשות, תחושות של חופש ושל עוצמה.

הלכנו יחד לאנדרטה של אסון התאומים, 9/11. האנדרטה ממש מרשימה, הפתיע אותי עד כמה היא נגעה בי. היא כוללת שתי בריכות ענק בהן יש מפלים. מראה פשוט שמעביר באופן מדויק את החוויה של התמוטטות התאומים. ברגע שראיתי את מפלי המים נזכרתי ברגעים ההם בהם צפיתי בטלוויזיה בשידור ישיר וראיתי את ההתמוטטות שהשאירה ענן אבק. זה היה מצמרר.

נוף לכיוון ניו ג'רזי מדרום מנהטן

האנדרטה

לאותו ערב זכיתי בהגרלה (https://lottery.broadwaydirect.com) בכרטיס למחזמר cats, ב40 דולר (בלבד! :)). אז הלכתי, והאמת שלא כל כך נהניתי. יותר מדי רעש וצלצולים. שואו מרהיב, אבל לא סוחף, הסאונד לא משהו והמוזיקה די גרועה. התפאורה והכוריאוגרפיה כן היו מרשימים מאוד, והריקודים היו יפים.

למחרת הלכתי עם יעל לסיבוב גלריות בצ'לסי. וואו! ראינו שם כמה דברים מרשימים ממש! תערוכה בPace Gallery של אומן תאורה Leo Villareal (http://www.pacegallery.com/exhibitions/12869/leo-villareal) שעושה שימוש בנורות לד (Led) לייצור תמונות מתחלפות וזה פשוט מהפנט! והיו עוד תערוכות מגניבות.

הייתי גם בMetropolitan, מוזיאון לאמנות ליד הסנטרל פארק. לא יודעת אם זה שוב קשור לעייפות, אבל אני לא מתחברת למוזיאון העצום והעמוס הזה שצריך לעבור בין מליון חדרים מוצגים כדי להגיע לתערוכה מסוימת. בחרתי לראות בו שתי תערוכות מעניינות, של אופנה ושל צילום.

מה עוד עשיתי בימים הבאים? ערב אחד בייביסטינג על שיר, ערב אחד ארוחת ערב אצל יעל ושמיר והילדים וערב אחד בתאטרון sleep no more. חוץ מזה עשיתי סיור בחנויות יד שניה ווינטג' שהיה מגניב וקניתי קצת שטויות, קצת הסתובבויות וגם עוד מוזיאון – מוזיאון ברוקלין!

ראיתי עם יעל רק תערוכה אחת – של ג'ורג'יה אוקיף. תערוכה מקיף על חייה ופועלה של אוקיף. היו בתערוכה יותר צילומים שלה מאשר עבודות וציורים שציירה. אוקיף היתה ציירת אמריקאית שאתגרה מושגים וגבולות של מגדר. גם בציוריה וגם באופן שבו חיה, בדגש על אופנה ולבוש. בתערוכה רואים כיצד היתה מושא אהוב לצילום, צלמים וצלמות מפרסמים רבים אהבו לצלם אותה והיא היתה אישה מרשימה מאוד במראה ובאופן שחיה את חייה. התרשמתי ממנה מאוד אך קצת הצטערתי שלא היו יותר ציורים שלה בתערוכה.

ארוחת בוקר. יאמי

תערוכת אופנה במט

צילום של אירווינג פן, במט

ציור של ג'ורג'יה אוקיף

ג'ורג'יה אוקיף

בלילה האחרון, בזכות יעל שהכירה לי את האתר (hotwire) הזמנתי לילה במלון חמישה כוכבים בסוהו. האתר מציע כל מיני מבצעים, שמאפשרים לבחור אזור, רמה ומחיר למלונות בלי לדעת איזה מלון בהנחות גדולות. היה מפנק מאוד וזה אפשר לי לבלות ביום האחרון בסוהו, ומשם לצאת לשדה..

עוד כמה תמונות מברוקלין:

יאללה ביי..

כמה דקות של בוקר

יש לי כמה דקות לפני שאני יוצאת לפגוש את יעלי ואנחנו נוסעות למוזיאון ברוקלין.

נפרדתי מארז ושיר, את אורנה אפגוש לקפה בצהרים. נקשרתי למתוקונת הקטנה, אני אתגעגע אליה. לא יודעת כמה המחזור שקיבלתי אתמול מחזק את התחושה אבל היה לי איזה רגע אמוציונלי עכשיו שבכיתי, אם מהפרידה, החזרה או דברים אחרים שישבו בראשי. 🙂 ובכלל חווה כרגע סנטימנטליות יתר(? או רבה, בלי שיפוטיות).

שיר הקטנה והקופצנית. ילדונת חכמה ומצחיקה, מלאת אנרגיות. לפעמים זה מעייף, אבל היא לגמרי מקסימה, מצחיקה ואינטיליגנטית.

אתמול בערב הלכתי לאכול ארוחת ערב אצל יעל ושמיר והילדים ומהם נפרדתי אתמול. גם הם הורסים, מתוקים ומצחיקים.

היה הרבה כיף וצחוקים עם שתי המשפחות, אין ספק שזה נותן ערך מוסף לטיול, קשרים קרובים שכאלה, גם אם לא כל הזמן שלי לרשותי.

מקווה שאצליח לארוז הכל בצורה סבירה ושגם נכנסת למטוס! השכנה היקרה שלי נתנה לי תיק כזה שלא תופס נפח ואני יכולה להעלות למטוס, לא יודעת מה הייתי עושה בלי זה, עכשיו עם כל הקניות. במיוחד איזה פריט או שניים גדולים יחסית שביקשו ממני להביא!

יאללה, סיפורים אחרים בהמשך.

מרגישה את הסוף

כבר שלושה ערבים שאני מתחילה לכתוב פוסט ובסופו של דבר לא מגיעה לזה. ערב אחד שיחקתי רמיקוב עם ארז ואורנה והפסדתי בצורה מבישה (כמה כוסות יין זה תירוץ?). ערב אחר סתם עייפות וערב אחד עשיתי בייביסיטר על שיר ועד שהיא הלכה לישון בעצמי כבר התעייפתי.

אז כבר כמה ימים שמרגישה שזה תיכף נגמר ועכשיו זה באמת נכון! נשאר לי את חמישי מחר וקצת משישי בבוקר.

אז מה עשיתי מאז הפוסט האחרון?? וואו, כנראה שבאמת נהיה עמוס ומהמם ומעייף.

הייתי במומה והיה מעולה. מרשים ומרתק. אני מרגישה שהאוצרות שלהם פשוט מצוינת. הבחירה שלהם בתערוכות ממש מעולה, מגוונת ומעניינת; והאופן שבו הדברים מאורגנים במבנה ובחלל משפיעים גם ומאפשרים להנות מהיצירות ולספוג. היצירות מספיק מרווחות ולא צפופות כדי לתת אוויר לנשימה ולא מרוחקות מדי כדי להשתעמם ויש סגנונות שונים, שפונים לחושים שונים. היתה תערוכה שאהבתי של צלמת (Louise Lawler) שבוחנת את הקשר בין ייצוגים, לנקודות מבט לאמנות, וצילמה עבודות אמנות אחרות וכך יצרה אמנות חדשה. תערוכה נוספת מרשימה של יצירות של רוברט ראושנברג מכל חייו ותערוכה של נשים יוצרות ועוד תערוכות קבועות.

אני אתחיל לקצר.. כי אני רוצה ללכת לישון!
לאחר מכן פינקתי את עצמי במסעדה איטלקית טובה. כשהמלצרים הבינו שאני יושבת שם לבד הם פתאום התחילו להיות נורא נחמדים וחייכנים אלי, כאילו לא יוצא להם לראות את זה וזה מגניב אותם. 🙂 היה כיף וזה עודד אותי לשתות שתי כוסות יין.. עבד להם.

באופן מפתיע למדי כתבה לי קרוליין (אותה הכרתי לפני שנים רבות בקובה והתארחתי אצלה בניו-יורק לפני שש שנים) שהיא דווקא כן פנויה הערב ואם בא לי ארוחת ערב. לבסוף קבענו מוקדם למדי כיוון שבמקום הצמחוני המגניב שהיא לקחה אותי אליו היה מקום מוקדם יחסית, אז טוב שהמנות במסעדה היוקרתית לא היו גדולות..
חזרתי מהר הביתה, התארגנתי ויצאתי לפגוש את קרוליין ובן-זוגה מרטין לערב ארוך וכיפי. מהמסעדה הצמחונית והטעימה (יוקרתית ומגניבה למדי) עברנו לבר יין ואח'כ קרוליין ואני עוד המשכנו לאיזה בר שכונתי. בדיוק כשהייתי בדרך חזרה קיבלתי הודעה מיעל שישבה עם חברה אחרת, שהיא יושבת ליד איימי שומר בבר ושאבוא מהר. לא ממש הבנתי אותה ובכל מקרה עד שהגעתי לאזורה, שהיה בכל מקרה בדרכי הביתה, איימי שומר כבר קמה והלכה, לא לפני שהצטלמה לסלפי. :).

קינוח טבעוני ב-Nix, המסעדה הצמחונית המגניבה, אננס וקציפה.

בשבת עשיתי לי יום באיזי. יצאתי מאוחר למדי עם אורנה ושיר לסיבובון בצ'יינה טאון. שיר קיבלה פורטרט מצייר רחוב ואח'כ התיישבנו לאכול באיזו מסעדה סינית עצומה, שמדרגות נעות מובילות אליה ומלצרים גם עוברים עם עגלות בין השולחנות. לאחר מכן המשכתי להסתובב קצת לבד ברחובות. היה מן יום חג סיני, אז יצא לי לראות איזו הופעה והתחלה של מצעד.
משם עברתי לשוטט ברחובות הרובע האיטלקי וזה היה ממש מגניב כי נהייתה שם מן אוירה שהזכירה לי את אירופה – מסעדות עם שולחנות בחוץ ואנשים יושבים בחוץ באווירה כיפית.

לפעמים פתאום קולטים את ההבדלים ואני רואה איזה דברים בכל זאת אין כאן בניו-יורק שיש בטיול באירופה. אוירה כזו אביבית, קלילה ותוססת למשל, ישיבה בחוץ במסעדות. היסטוריה. סמטאות קטנות ועתיקות.

בראשון חיברתי בין שתי המשפחות (של יעל ושמיר עם אורנה וארז) ונסענו לקוני איילנד. לא קל לטייל עם שתי משפחות, במיוחד כאלו שלא מכירות, ולכל אחת (לילדים) יש את הצרכים שלה.. קצת היינו יחד וקצת התפצלנו. בקוני איילנד יש לונה פארק וחוף ים. בשלב מסוים גם נפרדתי מכולם והלכתי לעשות רכבות שדים. :). יש כמה חברות שמפעילות שם מתקנים בנפרד אז עשיתי שתי רכבות שדים. אחת היתה אפילו מפחידה למדי ונבהלתי פעמיים שלוש.

אורנה וארז חזרו הביתה ונשארתי עם יעל ושמיר (ונועם, יונתן ומיה). הלכנו לאורך הטיילת עד שהגענו לברייטון ביץ' – שכונה של רוסים בברוקלין, לדעתי בטח רובם יהודים. היה כיף לשוטט ובמיוחד להכנס לסופר הענק והמגניב בשכונה! מאכלים רוסיים, לחמים טובים (הלחמים במנהטן ממש לא טעימים) ומלא דברים מיוחדים והכל במחירים נמוכים בהרבה ממנהטן (לפחות חצי). יעל ושמיר ממש התלהבו וגם עשינו קצת קניות מיוחדות בסופר.

שוב עייפתי, הגיע זמן ללכת לישון! וגם נגמרת הבטריה בלפטופ!
רק שתדעו, שפינקתי את עצמי ללילה האחרון (מחר) במלון 5 כוכבים דרך אתר שנקרא – hotwire, שמציע הצעות חמות למלונות – בלי שאני יודעת איזה, אני בוחרת אזור, ורמה של מלון ומחיר. ויש הנחות יפות, תלוי מתי מזמינים, אפילו 40-50-60 אחוזי הנחה.

אין לי כוח לעשות הגהה. לילה טוב.

 

קניות, בילויים והופעות

וואו, כבר כמה ימים שלא כתבתי, כנראה שהייתי נורא עסוקה! 🙂

עכשיו שבת בערב.

אז בימים האחרונים המשכתי לי בשוטטויות. קצת בגריניץ' עם יעל ואז המשכתי לבד. נהניתי לעבור בכיכר וושינגטון, צעירה ומגניבה, אנשים נהנו מהשמש בהפסקת הצהרים, ובעיקר זה הזכיר לי את הסרט האהוב עלי כשהארי פגש את סאלי.

להסתובב בגריניץ' גם מזכיר את סקס והעיר הגדולה, איפה שקארי גרה והסתובבה הרבה בסדר מסתבר. רחובות קטנים וחמודים, חנויות, מסעדות וברים. זה אזור מאוד גיי פרנדלי ומקושר לקהילה, הרבה ברים ומועדני דראג וגם מועדני ג'ז ובלוז.

לאחר מכן המשכתי למוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית. היה ממש משעמם. לא יודעת עד כמה הייתי מושפעת מכך שהייתי מאוד עייפה אבל אני מאמינה שזו לא הסיבה היחידה. לא התחברתי כמעט לשום מוצג והכל נראה די חסר השראה ולא ממש מרגש.

במרפסת של הויטני

ליד הויטני יש את ההיי ליין פארק שבפעם השניה עלי לומר – אני לא מבינה מה כל כך מתלהבים ממנו. אני כל כך נהנית מכל פארק וגינה קטנה אחרת שאני עוברת לידה ברחובות מנהטן, וההיי ליין פארק הזה לא מספיק יפה, מרגש או פורח. אז נכון, מגניב שבנו אותו על פסי רכבת ישנים, וואו. אבל זה לא מספיק יפה בעיני ואני לא מרגישה שם את הטבע והצמחיה, לא מספיק מתחברת אליה.

High-Line

בחמישי היה גשום אז החלטתי ללכת למומה (מוזיאון לאמנות מודרנית, Moma), אבל כיוון שהתמהמהתי וכולם חשבו כמוני, אז כשהגעתי לשם, בסביבות 11 וחצי, היה מפוצץ ונראה שיש תור עצום. בדיעבד הסתבר שכרטיס המנוי שיעל נתנה לי היה מכניס אותי ללא התור לכרטיסים, אבל בכל מקרה עדיף מוזיאון פחות מפוצץ. אז לאחר הרהור קל/כבד החלטתי להמשיך משם לעבר הטיים סקוור, אולי אמצא כרטיס מוזל להצגת צהרים?

ובכן, הכרטיס היחיד שהיה עלה 109 דולר, לפנטום האופרה. החלטתי שזה לא מספיק מוזל בשבילי. אז מה עוד נותר לעשות ביום גשום?? קניות כמובן! ובכן, הקניות התבצעו בהצלחה יתרה. לאחר מכן עצרתי לאכילת סושי, בחרתי את שני הרולים הצמחוניים היחידים שהיו בתפריט. התפריט היה די מקובע ולא מאפשר לבנות לבד את הרולים. לא תמיד קל להיות צמחונית בניו-יורק. אמנם יש מסעדות צמחוניות וטבעוניות וגם כאלה ממש טובות, אבל המבחר הצמחוני במסעדות אחרות מצומצם ולא מפתה פעמים רבות.

כמו פעמים רבות אחרות, כאשר תכננתי לעצמי יותר זמן מנוחה בבית לפני היציאה של הערב, עד שחזרתי הביתה נשאר לי בסוף רק מעט זמן להתארגן ולנוח קלות מאוד.. הכל לוקח לי יותר זמן ממה שאני חושבת. להגיע לסאבווי, לנסוע בסאבווי, להכנס להציץ בעוד מקום ועוד מקום וכ'ו וככה בלי שאני שמה לב כבר לא נשאר זמן.

בערב הלכנו להופעה של בילי ג'ואל במדיסון סקוור גארדן.
וואו!
איזה מקום!
הסאונד, הצילום, התאורה, וכמובן האיש והאגדה. משהו במקום עצמו ממש מעצים את האוירה של ההופעה, אנשים מריעים ושמחים והכל נורא מכניס לאוירה, גם כשישבנו ממש למעלה ואחורה, ממש הרגשתי בתוך ענן של ריגוש. אמנם לא הכרתי חצי מהשירים, אבל בילי אוהב להופיע, מתקשר מעולה עם הקהל והמקום עצמו מדהים כך שהיה ממש כיף ומרגש. ההופעה היתה ממש ארוכה, מעבר לשעתיים, ובהדרן הוא שר 5 שירים! שזה המון יחסית להופעות בארץ (ובכלל?).

הקהל מחכה להדרן

טוב, על הביקור המהמם במומה אני אספר בפוסט הבא… התעייפתי. לילה טוב.

 

אמנות, תרבות ואוכל

טוב, תכלס, כנראה שרוב הטיול יראה כמו הכותרת, אז אני לא יודעת איך אני אמציא שמות חדשים לפוסטים שלי.

אתמול, יום שני, היה בסימן אורנה שהיתה לה יומולדת! מזל טוב אורנה! הלכנו לגלריה "Neue Galerie", גלריה של אמנות גרמנית ואוסטרית. לפני הסיבוב ישבנו בבית הקפה הוינאי לקפה וקינוח.

ראינו קצת (מדי) קלימט, ועוד כמה אמנים, והיתה גם תערוכה נוספת של צייר רוסי, אלכסי יבלנסקי, שעבר למינכן והפך לחלק מתנועת האבנגרד. היה מעניין ומרשים בחלקו, מעט קצר סה'כ. הפקיד בקופה לא טרח לספר לנו שגם יש מדריכי אודיו בחינם, אז אחרי שראינו אנשים מסתובבים איתם ירדנו לקחת. (קמצן אנטישמי!).
לאחר מכן הלכנו למסעדה מעט מפונפנת וטעימה (מנות קטנות) וחזרנו הביתה, אורנה הלכה לעבודה ואני הלכתי להחליף נעלים.
כל היום ירד גשם, ברמת טפטוף תמידי, ואני יצאתי בסנדלי הקרוקס שלי. אחרי המסעדה החלטתי שמספיק ודי ונמאס לי שרגלי רטובות, וחזרתי להחליף נעלים.
כיוון שהמשיך לטפטף אז החלטתי לבלות את אחה'צ במספר חנויות, במסע שלא הוביל לשומקום. מה שזול לא יפה ולא מתאים, ומה שיפה יקר (בינתיים).

האמת היא שניו יורק יקרה מאוד מבחינות רבות. האוכל יקר, התחבורה לא כזו זולה ובטח המגורים.. אז גם מבחינת ביגוד, בעיני מה שזול לרוב גם נראה ככה, לפחות עלי (שלא נדבר על מהיכן מגיעים אותם בגדים ומי סבל.ה לשם כך).
בערב הלכתי עם חבר לדרינק בבר מקסיקני מעולה. כיוון שהיה שני, היום הכי איטי בשבוע, אז היה הפי אאור עד מאוחר – מרגריטות מעולות קפואות בזול (7 דולר בלבד) וכמה טאפאסים צמחונים. היה מעולה וכיף!

היום הסתובבתי עם יעל בupper west. התחלנו בארוחת בוקר אמריקאית, המשכנו לסיבוב קל בשכונה ולחזרה גנרלית של בלט ניו-יורק לקראת מופע – חלום ליל קיץ. הבלט התחיל קצת צולע, הרבה הפסקות וגם היה נראה שהם לא לגמרי מוכנים להערב. אבל לאט לאט היו כמה קטעים ממש קסומים ויפיפיים. התפאורה, הלבוש והתאורה היתה מקסימה והיו חלקים שנראו ממש מכושפים. בשלב מסוים נכנסו רקדניות ילדות בתור פיות יער וזה פשוט היה קסום, וגם לאחר מכן היה קטע ריקוד מקסים. היה קטע בו זוג רקד לצלילי פסנתר איטיים, והתנועות שלהם היו כל כך איטיות, הן נראו ממש כמו ריחוף מעודן.
האמת שלא הייתי בטוחה עד כמה אתלהב מהבלט, כיוון שלא זכרתי שאי פעם נהניתי בבלט או אם בכלל ראיתי בלט קלאסי מקצועי ואיכותי. אני מאמינה שזה גם קשור לאיכות הבלט. בכל מקרה אפילו קצת הופתעתי מעצמי.

לאחר מכן המשכתי לי למוזיאון הטבע, שגם היה מרשים מאוד. ממצאים של עצמות דינוזאורים וגם תצוגות והעמדות מרשימות של בעלי חיים אחרים.

אחרי המוזיאון החלטתי לאכול ולהסתובב עוד קצת באזור של האפר ווסט. עד סוף היום גיליתי שסה'כ יש משהו כיפי באזור הזה, הרבה מקומות שנראים נעימים ושכיף לשבת בהם, laid back. יותר מזמינים, תוססים וקלילים מאשר באפר-איסט. אז למרות שבבוקר חשבתי שהאזור משעמם, גיליתי שנעים להסתובב בו, יש לא מעט מה לעשות וכמובן שהוא יפה כמו שאר מנהטן. את היום סיימתי לי עם ראמן צמחוני וטעים  בJin Ramen

סופ'ש ראשון

כמובן שמיטל הבריזה לי בשדה! לא חשבתי אחרת. אבל העיקר שקיבלתי מקום מרווח בטיסה הארוכה יותר והצלחתי לישון לא רע.

עכשיו ראשון בערב ואני משחקת עם הקינדל החדש שלי ומנסה להוריד ספרים וללמוד לתפעל אותו.
אני עדיין מסתגלת להפרש שעות, למרות שכרגע אני מרגישה שיתכן שהסתגלתי למדי, כי אני לא כה עייפה כפי שהייתי אתמול בשעה זו. הבוקר התעוררתי ב3 וחצי לפנות בוקר והצלחתי להרדם חזרה רק בשש.

הגעתי שישי אחה'צ ומאז היה רגוע ומשפחתי למדי.
התחלתי בהליכה ליעל לארוחת ערב עם שלושת ילדיה. ההליכה ברחובות האפר-איסט היתה כיפית ורגועה ועוררה בי חשק לעבור לניו-יורק. משהו באוירה ברחובות, הבניינים והמרחב הציבורי.
למחרת הסתובבתי עם אורנה, ארז ושיר בוויליאמסבורג, מה שאמור היה לכלול שוק פשפשים. הגענו לשוק ומה שבעיקר היה שם היו דוכני אוכל רבים ולצידם דוכנים עם תקליטים למכירה. צחקנו קצת על האמריקאים שכמעט הכל אצלם זה גימיקים ללא תוכן, שוק פשפשים ללא פשפשים והלהיט של הרגע – תקליטים.
הבנתי בדיעבד שלרוב כן יש שם שוק פשפשים, אז לא יודעת למה לא היה, אולי בגלל הטפטוף הקל ומזג האויר המעונן.
ווילאמסבורג היתה זכורה לי כיותר תוססת וכיפית לאחר הפעם הקודמת בה הייתי לפני שש שנים, אולי זה הקצב המשפחתי בו שוטטנו שהשפיע על החוויה ואולי פשוט נהיה פחות מגניב.

אח'כ הסתובבנו ביוניון סקוור ואני הייתי כבר גמורה.
היום התחלתי את הבוקר בסיור בהארלם. בדרך לשם באוטובוס, בזמן שהאוכלוסיה ברחובות התחלפה בשניות מלבנה לשחורה, פתאום הרגיש לי מוזר ללכת לסיור בשכונה, לפלוש למרחב מחייה של אוכלוסיה. להרגיש צופה מהצד, חיצונית ומנותקת.

בסופו של דבר היה מעניין ללמוד קצת על ההיסטוריה השחורה ואולי זה טוב להחשף להיסטוריה שאחרת לא הייתי נחשפת אליה. הרחובות ברובם נראו דומים למדי לשאר מנהטן. חלקם יותר שיכוניים ועניים וחלקם בבניה המוכרת עם המדרגות שמובילות לכניסה.

המדריך כל הזמן הדגיש שנשאיר מקום במדרכה ולא נחסום אותה, ובאמת בהמשך הסיור אישה צעקה עלינו שאנחנו תופסים את כל המדרכה, בזמן שהלכנו על מדרכה רחבה מאוד והיה המון מקום. האמת שזה גרם לי לחשוב שאנחנו פולשים בלתי רצויים.

לאחר מכן המשך סיבוב עם אורנה, ארז ושיר שכלל את המטרופוליטן, מסעדה הודית וסיבוב בפארק.

יש מול הסנטרל פארק, על אחד הבניינים, קן של עיט שנמצא שם מאז שנת 93! הוא מקנן רק כמה שבועות בשנה ואפשר לראות את הגוזלים שלו. במהלך השנים היו לו עשרות צאצאים. אז בפארק ממול הקן נמצאים כל מיני צפרים עם טלסקופים ענקיים ומצלמות עם עדשות ענק. אז עכשיו היו שם שלושה גוזלים מתוקים וראיתי שניים מתוכם בטלסקופים של הצפרים הללו שנותנים לאנשים להסתכל, וזה פשוט היה הורס!

חייבת לומר שאי אפשר שלא לתהות כמה באמת כדאי לעשות ילדים, ועוד להסתובב איתם בחופשה! עם כמה שהם חמודים, מצחיקים ונהדרים, זה מעייף ככה נון סטופ.

ניו יורקרים שמנצלים כל קרן שמש, גם ב-19 מעלות צלסיוס

 

 

בדרך לניו-יורק

מעבירה כרגע את הזמן בטרקלין דן, שותה לי תה ואוכלת עוגיות. חוץ מזה די משעמם לי.
כיוון שאני אוהבת להגיע בזמן, תמיד יש לי זמן לא מועט לבזבז בשדה.
הפעם אפילו כמעט שלא היה לי תור בבידוק ובצ'ק אין, כיוון שבאורח פלא, קידמו אותי לתחילת התור, מה שלא קורה לי אף פעם. אולי בכל זאת מעט מזל נזרק לכיווני בזכות אותן הציפורים שחרבנו עלי בחודשיים האחרונים.
חברתי מיטל, שעברה לדרום ולכן אני כבר כמעט ולא רואה אותה, נוסעת עם חברה לברלין בשעה שש וחצי לפנות בוקר, שעה לאחר הטיסה שלי.
קיוויתי שנוכל להפגש בשדה, אם לא יוצא לנו להפגש בארץ, אז לפחות בדרך לחו'ל!
אבל נראה שהן הולכות להגיע ברגע האחרון ולאכזב אותי קשות.

אאלץ להתמודד, מקווה שניו-יורק תעזור לי להתגבר על האכזבה..

הנה, הן בדרך לטרמינל 1, כולנו במתח, האם יצא לנו להפגש או לא?

כל זאת ועוד, בפרק הבא

Barcelona Barcelona

25-26/10.

אחח ברצלונה המעולה. אני יושבת לי בבר קרפ ונהנית מהרגעים האחרונים בברצלונה הכיפית.

היו יומיים מעולים. הגענו אתמול ב-12 בצהרים להוסטל החמוד והנקי שלנו. סוף סוף חדר לבד!!
כיף פשוט להסתובב ברחובות. עשינו קניות, שיטוטים, בעיקר ברובע הגותי. סמטאות, קתדרלות, חנויות. להסתובב בעיר זה פשוט מתיש ומעייף! ואני אומרת את זה אחרי כל כך הרבה ימי הליכה.
אתמול תכננו ללכת לנוח ואז לצאת בערב. אז זה לא ממש קרה.

היום חוץ מקניות ושיטוטים הלכנו לסיור מודרך ברחובות הרובע הגותי. היה מעולה. קצת היסטוריה, ארכיטקטורה, אמנות והומור (של מדריכי תיירות חנונים). שמענו על גאודי, כריסטופר קולומבוס, המלך פרדיננד והמלכה איזבלה ועוד. המדריך גם לקח אותנו לגלריה מגניבה בטירוף. יש שם בעיקר תכשיטים יפייפים ומגניבים וגם כל מיני חפצי אמנות. בהתחלה חשבתי לקנות איזה תכשיטון אבל בסוף זה היה נראה לי לא פרקטי. היו שם עגילים בצורת גליל נייר טואלט, כל מיני צורות וחיות וחפצים. שרשרת של ארנב שתלה את עצמו וסתם עוד דברים יפים ויחודיים. אסור היה לצלם את התכשיטים :(.

שוב אמרנו שנצא בערב, למועדון ג'ז.
הבנות קצת אכזבו אותי ואמרו שהן עייפות ואין להן כוח,  אז יצאתי לבד! :).
הלכתי למועדון ג'ז, אבל הוא היה סגור. אז ישבתי לידו בטאפאס בר צמחוני שרציתי לשבת בו קודם אבל לא התאים לשירי. אכלתי ופל בלגי ממולא פטריות עם רוטב מדהים, היה מעולללה. כוס יין ועוד איזה נשנוש פטריות חביב.

אח"כ יצאתי לשוטט ולחפש בר.

התיישבתי בקרפ בר חמוד. שתיתי קוקטייל טעים וטעמתי מקרפ שהזמנתי. כבר ממש לא הייתי רעבה אז די השארתי את רובו.

וזהו.. טיסה הביתה. :(.

Day off in Santiago

אז אחרי שנחנו קצת בחוף הקריר בפיניסטרה לקחנו אוטובוס חזרה לסנטיאגו. למרות שהמרחק הוא כ100 ק"מ, הנסיעה ארכה כשלוש שעות! היו די המון עצירות בכל מיני כפרים.
אני ישבתי ליד מריון, בחורה צרפתיה צעירה שכבר פגשנו כמה פעמים בדרך וכבר יצא לי לדבר איתה קצת. אפילו הצעתי לה את השאריות של הפסטה עם הכרישה והפטריות אם אתם זוכרים..
היא יודעת ספרדית שוטף וגם אנגלית לא רע. קרה כמה פעמים שהיא התחילה לשבר איתי ספרדית מהר ובשטף ואני המומה לא מבינה חצי מנסה לומר לה שאני לא ממש מבינה.. היא די פטפטנית וחמודה מאוד.

הגענו לסנטיאגו וכמה אלברגות שראינו היו מלאות. פתאום ניגשה אלינו אישה והציעה לנו חדר בדירה, באותו מחיר שהיינו משלמות באלברגה, חדר מעונות (דורמיטורי). הלכנו לראות והדירה היתה ממש אחלה, אז לקחנו. החסרון היחיד שהתגלה בדירה מאוחר יותר היה הרעש. מסתבר שהיא ממש מעל ברים או מועדונים והיה קצת רועש כל הלילה.. אבל כבר התרגלתי לאטמי אזניים, אז לא נורא.
הסתובבנו קצת, עשינו סידורים, ואכלנו במסעדה ממש טובה. אוכל מיוחד וטעים של אישה חמודה שלא מתחברת לפרסום באינטרנט, ב TripAdvisor וכאלה.
פעם ראשונה ששתינו סנגריה בספרד! מוזר מאוד.

אח"כ שירי נתקלה בחברים שהכירה בקמינו לפני שהגענו. אז השארנו אותה איתם והמשכנו מיטל ואני קצת לשוטט. התיישבנו מחוץ לאוהל של פסטיבל מוזיקה והקשבנו למוזיקה. פגשנו את מריון, הלכנו לאכול גלידה ולישון.
מחר טיסה לברצלונה!!

Vilar to finisterre

23-24/10, 14~ ק"מ.

קמנו בבוקר לצלילי מוזיקה עכשווית למדי. לפחות זה לא היה אווה מריה בגרסא דתית כלשהי. נשנשנו טוסטים עם ריבה, שאפנו קצת אקליפטוס לשיפור הנשימה וחיכינו למיטל.
קולדו המשיך להשתטות ולקשקש. הוא גם נתן לנו טיפ על חוף מבודד ויפה בדרך אם נרצה לרחוץ בים.
יצאנו לדרך בשעה מאוחרת יחסית, אבל היה צפוי יום קצר. הלכנו קצת עם אמיר ולוקאס וקשקשנו על פוליטיקה וכאלה.
מהר מאוד התברר לנו שמעונן חלקית היום, שזה אומר שכנראה יהיה קר מדי לשחיה באוקינוס, :(.

הנופים היו מקסימים. צוקים וים. הגענו לחוף שהומלץ לנו, שכשכנו רגליים ונחנו קצת.

כבר אין לי כוח לכתוב הרבה..לפחות כרגע.
הגענו לפיניסטרה, קיבלנו תעודה והמשכנו עוד 3 ק"מ עד למגדלור, בצוק, המקום שנחשב סוף המסלול. צפינו שם בשקיעה (שלא ממש היתה, היו עננים) ובאנשים ששורפים פריטים שליוו אותם בקמינו. עוד מנהג.

פיניסטרה (או פיסטרה) היא מקום קטן ולא ממש מעניין. אז לא היה הרבה מה לעשות בה ואין בה הרבה מסעדות, אך למרבה הפלא מצאנו בה מסעדה ממש חמודה שיש בה אוכל צמחוני וטבעוני!! דייי. השירות מקסים והעיצוב חמוד. אכלנו המבורגר טבעוני עם צ'יפס ופסטה בשמן זית ושום. אכלנו בה שוב למחרת בבוקר כמובן. אין יותר מדי אופציות גם ככה.
בבוקר בילינו בחוף כשעתיים עד שלקחנו אוטובוס חזרה לסנטיאגו. היה מעונן וקריר אז זה היה בעיקר להנות מרעש הגלים והנוף.

Olveiroa to Vilar

22/10, 22 ק"מ.
עוד אובך, עוד תחנות רוח.

את הבוקר בילינו יחד עם אישה צרפתיה מקסימה, שזו כבר פעם שניה שלה בקמינו. פעם קודמת היתה באפריל-מאי, שהיו קרים, גשומים ואפילו מושלגים. לכן היא ממש נהנתה מהנוף, הראות והשמש.
הוריה ספרדים שהיגרו לצרפת, לכן היא ידעה גם צרפתית וגם ספרדית ורפילו היתה לה אנגלית לא רעה, ושוחחנו בשלוש השפות.

חשבתי להעלות גם תמונה יפה של כבשים.

בצהרים הגענו ל -cee. בהצלחה עם הגיית השם. כיוון שסה נמצאת כבר על האוקיינוס, אז זה לא ממש נכון שהגענו לאוקיינוס רק ביום האחרון, כבר הגענו אליו היום.

שירי ואני רצינו להמשיך אחרי סה כקילומטר וחצי, לאלברגה שקראנו עליה, שנמצאת על הגבעה, לקראת היער, והיה נשמע שיכולה להיות בה חוויה כיפית. מיטל החליטה להשאר בסה, שזו עיר יחסית גדולה, ולהנות מהעירוניות והתנאים.
אז לאחר עצירה קלה המשכנו לעבר האלברגה. האמת שלא ממש ידענו איפה היא בדיוק. ההליכה כללה טיפוס לא ארוך אבל די קשה ותלול. הרגשנו שאנחנו הולכות והולכות ולא רואות את הסוף. אז שאלנו איש מבוגר אם יש אלברגה בקרוב והוא אמר שכן ושהוא משם. הוא היה חמוד מאוד ומשעשע. הגענו לאלברגה, שאכן התגלתה כחוויה מגניבה מאוד. האלברגה הכי שווה שהיינו בה. מנהלים אותה שני הקשישים המשעשעים חוזה-מרי וקולדו. קולדו אוהב לדבר המון המון המון והוא גם משעשע וציני. ישנו שם עוד ארבעה חוץ מאיתנו אותו לילה. פרנסיסקו הספרדי, אמיר הלבנוני, לוקאס האיטלקי ועוד איש ספרדי שתקשר קצת פחות.
לכבוד זה שאני צמחונית הם בישלו ארוחה צמחונית מגניבה מאוד. פטריות ענק קלויות עם שום וריזוטו פיטריות לא רע בכלל.

צחקנו וקשקשנו המון אותו ערב והיה ממש מוצלח וכיף.

Negreira to Olveiroa

21/10, 21.5 + 12 ק"מ.

וואו, לא כתבתי כבר מלא זמן. מי זוכר בכלל את הקמינו.
אז כן, חזרתי ללכת. נותרו עוד שלושה ימים, ואחד מהם היה חייב להיות 31 או 33 ק"מ, בגלל אילוצי מקום לינה. החלטנו שזה יהיה היום ושנעשה את הסוף במונית, כי כנראה שקשה לנו מדי 31 ק"מ.
היום היה יפה, היתה שמש והאמת שאפילו חם מדי. בתחילת היום, בזמן שהאור עוד עולה, היה אובך או עננים מסביב וזה היה נראה קסום, כאילו נלקח מסרט ישן. קשה לתפוס בתמונה.

ככל שהמשיך היום והשמש עלתה נהיה יותר חם. רוב היום ראינו סביבנו תחנות רוח, התקרבנו אליהן יותר ויותר עד שבסוף עקפנו את הגבעה עם התחנות.

אחרי עצירה קלה בנהר ושכשוך רגליים, הגענו לסנטה מרינה ומשם הזמנו מונית לאולביירואה. אתם צריכים להבין שעניין ההליכה בקמינו הוא עניין עקרוני שכזה, כך הבנו עם הזמן. זה גם כביכול מביך להודות שלא הלכת הכל, גם לא אמורים לקבל תעודה אם לא הלכת הכל וגם באלברג'ס הציבוריות לפעמים לא מקבלים אותך אם הגעת במונית, או לפחות מחכים לראות אם יש מקום לכל הבאים ברגל. את זה גילינו היום..

הגענו במונית לאלברגה ואחרי כמה דקות של שיחה עם כמה אנשים בכניסה, אישה אחת אמרה שזה לא בסדר ואנחנו צריכים לחכות. בחור סקוטי התחיל לשאול אותה למה זה עניינה והתחילו קצת צעקות. אנחנו בכלל לא הבנו מה העניין. ואז היא שאלה אותנו מאיפה אנחנו ואמרה, "אה הכל ברור עכשיו, שאתן מישראל". תודה, כי אמריקאים כמוך הם נפלאים. היה ויכוח, שגם אמרנו שהלכנו 20 פלוס ק"מ ולמה זה יותר פייר לקבל קודם אנשים מהירים על איטיים כמונו. בסוף היא קצת ניסתה להתנצל על אמירותיה. בכל מקרה מהר מאוד החלטנו לעבור לאלברגה פרטית ולא להכנס לסיבוך הזה בכלל, למי אכפת.
היה מאוד נחמד בשניה. דיברנו קצת עם כמה ספרדים, וגם הסקוטי הגיע והיו צחוקים. אני הייתי עייפה אז הלכתי לנוח יחסית מוקדם. 🙂

אלוהיי הקמינו..

אלוהי הקמינו, 🙂

Santiago to Negreira

20/10, 22 ק"מ.

וואו, לא כתבתי כבר כמה ימים. אינטרנט/עייפות ויותר מדי בילויים. :).
מזג האויר התהפך לחלוטין בינתיים! קיץ. חם, שמש, זיעה ובגדים קצרים.
כפי שכבר אמרתי, כשהגענו לסנטיאגו יצא לי קצת המיץ והחשק. גם הותשתי, גם בדיוק קיבלתי מחזור וגם הגענו לסוג של סיום.
אז החלטתי לקחתי היום אוטובוס. האמת שבהתחלה חשבתי שזהו, אין לי כוח יותר ללכת ואולי מעכשיו רק אוטובוס,  מה אכפת לי.
אז קמתי מאוחר, אכלתי מאפים מעולים לארוחת בוקר, קניתי ספר ויצאתי לכיוון תחנת האוטובוס. המבחר של ספרים באנגלית מועט מאוד, 30 ספרים, מתוכם 27 רומן רומנטי, שניים על הקמינו ואחרון היה צילה של הרוח. אז קניתי אותו.
הדרך היתה מאוד יפה מהאוטובוס.
הגעתי לנגריירה, התמקמתי באלברגה ומהר מאוד הגיחה לה שירי מהרחוב.
מיטל היתה עוד רחוקה. אז הלכתי עם שירי לבר הקרוב שהיה די מגניב. שתינו סיידר תפוחים אלכוהולי מקומי, אכלנו כריך עם ברי וענבים וסלט יווני. היתה מוזיקה ממש נחמדה שם והעברנו את הזמן בכיף.

אחרי שמיטל הגיעה והתקלחנו והתארגנו יצאנו לסיבוב. הלכנו לסופר ועשינו סיבוב חיפוש אחר מסעדה. אחרי שבדקנו שתיים שלוש, התייאשנו. אז התעקשתי לבשל לנו משהו! האמת שרציתי גם קודם אבל לא קיבלתי פידבק חיובי מהסביבה.
אז חזרנו לסופר וקנינו דברים לסלט ולפסטה עם פטריות וכרישה בשמן זית.
יצא מעולה.
קצת התאוששתי במהלך היום וחזר לי החשק ללכת. חזרו לי האנרגיות.

Santa Irene to Santiago de compostela (the end, sort of).

19/10, 22-24 ק"מ.

לא ברור לי כמה באמת הלכנו, סנטיאגו היא עיר עצומה, הגדולה ביותר בה היינו, עיר מודרנית עם הרבה אזורים שונים וצעדנו בתוכה המון עד שהגענו לקתדרלה ולסוף הקמינו פרנסס, הקמינו המסוים שעשינו (יש כמה), ואנחנו ממשיכות עוד קצת עד האוקיינוס, קמינו פיניסטרה..
היה יום קריעה מבחינתי. שמענו שיש מיסה מיוחדת ומרשימה ביום שאנחנו מגיעות (יום ראשון) והיא ב12 בצהרים כנראה. אז אמרנו שננסה להגיע. לי היה קצת פחות חשוב, אבל מיטל מאוד רצתה להגיע.
יצאנו מאוד מוקדם, שש וחצי וצעדנו הרבה עד שהיה מקום להפסקת בוקר. המשכנו המשכנו לצעוד, הרבה ביער. זה היה קצת מפחיד בשעות החושך, למרות שאת שירי זה לא ממש הפחיד, רק את מיטל ואותי.
בשלב מסוים מיטל נתנה פוש קדימה ואני ושירי חשנו דווקא עייפות וקצת ירדנו בקצב. אני לאט לאט עוד יותר התחלתי להתעייף ונשארתי מאחור. ישנתי קצת פחות טוב בלילה, אולי זה השפיע.
לקח הרבה זמן שהיה מקום לעצירה, למרות שיכולתי סתם לנוח בדרך, לשבת על אבן, אבל כולם המשיכו אז המשכתי גם אני. בסוף הגעתי לאיזה בר וקניתי לי תה ומאפה די מגעיל. נחתי עשר דקות והמשכתי. אחרי כמה זמן ראיתי את שירי מחכה לי והמשכנו יחד. מיטל היתה כנראה איפשהו קדימה.
היינו קרובות ללהגיע בזמן אז לא עשינו יותר מדי עצירות. לא שזה היה כזה חשוב לנו, אבל מה, לא נגיע כבר??
ככל שמתקרבים יותר לסוף, המרחק והסוף נראים יותר רחוקים, והזמן נראה כמו נצח.
סוף סוף הגענו לכניסה של העיר!

הייתי שמה תמונה שלי עם שירי, אבל היא צריכה לעבור פוטושופ קודם.. ;).
התחלנו לצעוד ולצעוד ולצעוד בעיר. סה"כ די משעמם, עוד ועוד רחובות. ועוד. נו איפה זה כבר? לא יכולתי יותר. עצרנו לשתות קולה והמשכנו. עוד ועוד ועוד. מתישהו שאלנו, אז אמרו לנו שזה רק עוד רבע שעה לקתדרלה. זה היה ממש מדכא לשמוע את זה.. :).
הגענו באיזה 12 ועשרה. היו המוני אנשים בקתדרלה, והיה שם איזה איש כמורה במהלכו של נאום משעמם. לפחות יכולנו לשבת על המדרגות. אחרי איזה חצי שעה הוא אמר איזה משהו וכולם חיבקו ונישקו את מכריהם, אז הכרחתי גם את שירי לתת נשיקה, היא רצתה רק לחיצת יד. מתישהו גם ראינו אנשים קצת מתקדמים לאנשהו, אז שיערנו שזה טקס חלוקת הלחם והיין. ובסוף סוף סוף התחילו לנדנד את הכד עם הקטורת מצד לצד.

זה אמור להיות נורא מרשים כי הוא גדול, וצריך שלושה אנשים כדי לנדנדו. מה אני אומר לכם, "וואו".

האם זה היה שווה שלפוחית חדשה ותשישות?? לא!
אולי גם חשתי קצת נפילת מתח כי זה סוף רשמי וקיבלנו תעודת צליינים בסוף, יאי.
אבל מה שהכי העסיק אותנו כל אחר הצהריים היה זה:

האמת שהאזור של הקתדרלה הוא אזור מגניב ויפה. עיר עתיקה, סמטאות ומבנים יפים והרבה מסעדות ופאבים. היה תוסס והיו הרבה הופעות רחוב מוזיקליות מגניבות ואפילו שני זמרי אופרה ממש מוצלחים.
זיהינו עוד ישראלי ברחוב, שירי פגשה מישהו שהיא מכירה וראינו מלא פרצופים מהקמינו. הרבה אנשים התלהבו לראות אותנו, הרגשנו קצת כמו אטרקציה.

ממחר ארבעה ימי הליכה של הקמינו פרנסס ואחכ סנטיאגו שוב וברצלונה. האמת שממש לא התחשק לי להמשיך ללכת באותו הרגע, אבל על זה בימים הבאים. לא מבטיחה פוסט ליום. נראה. :).

Castañeda to Santa Irene

18/10, 23 ק"מ.
שירי חולה. אז יצאנו רק מיטל ואני ושירי נשארה לחכות לאוטובוס.
טוב, אתם כבר סה"כ מכירים, אין הרבה חדש, הדברים מתחילים לחזור על עצמם. קצת הנופים, העצירות בדרך עם התה, הכריך או המאפה. השמש המפציעה אחרי שמונה וחצי בבוקר. האזור מתעורר רק מאוחר יותר, אפילו רק לקראת עשר.
בהתחלה עברנו ביער חביב, עשיר בצבעי ירוק וחום אדמדם.

ראינו פטריות מגניבות צומחות על עץ.

וכמובן המון פרות וגם כבשים וחזיר אחד, פעם ראשונה. בדרך כלל אנחנו רואים אותם רק בתפריט. .
מיטל התחברה לאישה גרמניה שהלכה די לאט ואני המשכתי קדימה. אח"כ חיכיתי להן בתחנת עצירה הבאה (בית קפה על השביל בדרך). קשקשנו כולנו ומתישהו הגיע אביב והצטרף אלינו לקצת, בחור ישראלי צעיר שראינו כמה פעמים שבוע שעבר. בסוף אני ומיטל המשכנו בדרכנו.
מיטל, שזה פעם קאשונה שהיא מטיילת בסגנון הזה, תרמילאי, טרק וכ"ו, מאוד התלהבה מהעניין הזה שכל הזמן מדברים עם אנשים. אפילו אם זה רק להגיד "hola" או "buen camino" :). זה באמת חלק מהכיף, לדבר כל הזמן עם אנשים חדשים.

בפעם הבאה שעצרנו, נכנסנו לאיזה פאב מגניב. צבעוני עם שירות מגניב. על הקירות והחלונות יש חתימות וקשקושים של אנשים, ומהתקרה תלויות המון חולצות צבעוניות, גם עם חתימות וברכות וקשקושים של אנשים.
אחרי שסיימנו את הכריך, שתי נשים ספרדיות ביקשו שוט משקה והזמינו גם אותנו. זה היה ליקר קפה ממש טעים. מסתבר שזה די נהוג שם ואולי בכלל במסלול. ראינו עוד כמה אנשים שם מקבלים שוטים על חשבון הבית וגם יצא לנו לקבל במקום אחר פעם אחת.
בעלת המקום די מצחיקה וחמימה.

נאלצנו בסוף לשתות שני שוטים, אי אפשר לסרב..

אגב, לא נראה לי שזה הועיל ליכולת ההליכה שלי, אולי אפילו פגם במקצת. לא יודעת איך האירופאים האלה שותים תמיד בירות ושוטים באמצע יום ההליכה וממשיכים לצעוד כל כך מהר.
השאר פחות מעניין, הגענו, מקלחת, כביסה, תה בבר המקומי בסנטה אירנה, חיפוש לשווא אחר אוכל נורמלי. סנטה אירנה זה מקום מאוד קטן, וביום שבת כנראה שבמעט המקומות שיש לא מכינים ארוחות בשבת.. באסה.